במסגרת סדרת הראיונות של פיזיוקליק, הנה לכם עוד ראיון שערכה אורנה יריב (מנכ”לית ומייסדת פיזיוקליק) עם ד”ר הילה בן פזי, ניורולוגית ילדים, מומחית להפרעות תנועה ומובילת המיזם “נוירוכאן“.

ד”ר הילה בן פזי מסבירה בראיון מה הם הפרעות בתנועה אצל ילדים, מה הוא העיתוי לבדוק האם יש בעיה כלשהי בקרב ילדיכם, כמה השפעה יש לנוכחותה של המשפחה להצלחת התהליך ועוד תשובות רבות לשאלות שעולות לכם בנושא.

א – מייצג את אורנה יריב

ה – מייצג את ד”ר הילה בן פזי

ברוכים הבאים לעוד סרטון בסדרת הסרטונים של פיזיוקליק. הכנתי לכם סרטון חשוב מאוד שבו תשובה לשאלה מתי יש לבדוק אם לתינוק שלכם יש בעיה התפתחותית. לפני שניכנס לתוכן החשוב הזה אני רוצה לשתף אתכם שהקמתי עבורכם פלטפורמה שמרכזת מאות פיזיותרפיסטים. הם כולם, כמובן, מומלצי משרד הבריאות.

הם כוללים פיזיותרפיסטים שעוסקים בתחום התפתחות התינוק .

בסיום הסרטון. תוכלו להיכנס לאתר, שם אתם יכולים לכתוב בדיוק בשורת החיפוש מה הבעיה האישית של התינוק שלכם ולמצוא פיזיותרפיסטים שמתמחים בפתרון.

צפייה נעימה.

אולי יעניין אותך גם:

>>איך תוכלי לדעת מה אבני הדרך המוטוריות בהתפתחות תקינה?

>>מיכל נווה אור – פיזיותרפיסטית מומחית – עושה סדר בנושא מוצצים

>>מהו עיכוב התפתחותי בתינוקות?

להלן הראיון:

א: שלום דר בן פזי. תודה על האירוח בקליניקה. את מומחית בתחום נוירולוגיית ילדים והפרעות  בתנועה בילדים, נכון?

ה: נכון

א: אז בתחום הפרעות בתנועה, מי רוב הילדים שמגיעים אליך?

ה: יש מגוון מאוד רחב של הפרעות תנועה. מהפרעות תנועה מאוד קלות ובעלות משמעות קלינית יחסית נמוכה, אם זה הפרעות בכתיבה או “טיקים”, ועד הפרעות תנועה מאוד-מאוד קשות עם ילדים שיושבים בכיסא גלגלים ולא יכולים לזוז. אז המגוון הוא מאוד גדול.

א: ובעצם איך הם מגיעים אליך? מי הגורם העיקרי שמפנה אליך?

ה: הגורם העיקרי שמפנה ילדים עם הפרעות תנועה או ההורים שבדרך כלל שמעו על הקליניקה או בעיקר רופאים אחרים מומחים בנוירולוגית ילדים הרבה פעמים או פיזיותרפיסטים או אנשי מקצוע.

א: וכמה זמן לוקח מהרגע שבעצם אובחן ילד, רואים שמשהו לא בסדר, עד שבעצם הוא מגיע אליך?

ה: יש עיכוב גדול בעיקר בגילאים הצעירים. בגיל היותר מבוגר, ההורים כבר מודעים לבעיה והם די מהר כבר מגיעים. אבל תמיד בהתחלה של בעיה, בין אם זה בעיה מולדת או בעיה שהתחילה להורים לוקח זמן, וגם למומחים לוקח זמן להבין שיש בעיה. אז אני חושבת שעיקר העיכוב הוא בהבנה שישנה בעיה. ברגע שמבינים שישנה כאן בעיה משמעותית די מהר מגיעים אלי והתורים הם די זמינים.

א: הזכרת את ההורים שמהרגע שהם מבינים שיש משהו לא בסדר, ומה עם אלו שלא מבחינים? איך הם יגיעו לנקודה הזאת שהם בעצם מבינים שכולם צריכים לפנות לעזרה?

ה: הרבה פעמים אנשים מסביבתם כמו סבתות, לדוגמא בילד ראשון, או המורים בבית הספר, החברים או הדודים, או איזה חבר רופא שרואה את הילד ואומר: “רגע, יש כאן משהו לא בסדר.” זה  בעיקר אוכלוסייה בסיכון היא אוכלוסייה של ילד ראשון. בדרך כלל הורים שמנוסים יכולים לראות שמשהו קצת לא בסדר עם הילד.

א: בואי תרחיבי קצת לגבי המפוספסים. אנחנו רוצים שמי ששומע, יהיה לו איזשהו כלי כדי להבחין איפה צריך לשים לב.

ה: אני חושבת שאפשר לחלק את הפיספוסים לשתי קבוצות גדולות . הקבוצה הראשונה היא אוכלוסייה  בסיכון. אוכלוסייה בסיכון. כלומר ילדים שנולדו לאחר הריון ולידה לא תקינים. או עברו איזה טראומה. מה שקורה במקרים האלה, ההורים מאוד מאוד בהלם וקשה להם לעכל את הבשורה.

א: בוודאי. באופן טבעי.

ה: באופן טבעי. כן. ולוקח להם זמן להבין שהם צריכים לפעול באופן מהיר בתוך המערכת כדי לקבל את הטיפולים. וככל שההלם הזה מתארך הפספוס גדל. ולכן ההמלצה שלי במקרים כאלו היא שמישהו אחר חיצוני להורים, יוכל להיכנס ולנהל את המקרה ולסייע להורים כי זה פשוט גדול עליהם. אז זה עצה אחת.

א: מישהו מקצועי?

ה: יכול להיות מישהו מקצועי. יכול להיות מישהו מהמשפחה, מישהו שההורים יכולים לסמוך עליו . קוראים לזהCase Manager  אבל זה לא חייב להיות מישהו מקצועי. זו יכולה להיות סבתא, זו יכולה להיות דודה, זה יכול להיות חבר רופא. עד שההורים יוכלו לקחת את הרתמה. עכשיו שוב, זה מאוד תלוי במקרה. יש הורים שמהר מאוד מבינים ונרתמים. יש הורים שפחות. אוקיי? הקבוצה השנייה היא למעשה אוכלוסייה שהיא קלה יותר ולכן הבעיה היא אבחנתית, ולוקח זמן עד שההורים מבחינים בבעיה. אז שוב, אם ההורים הם מנוסים מאוד והם מכירים את ההתפתחות התקינה של הילד, אז הם רואים שהילד שלהם הוא שונה…

א: טיפונת

ה: שונה מהאחים שלו. טיפה שונה מהאחים שלו. לעומת זה אם מדובר בילד ראשון, או שמדובר באחאים שהם קצת מאחרים התפתחותית ואז יש עוד ילד שהוא קצת עוד מאחר . אז אומרים: “טוב,  גם האחים שלו איחרו ואמרו שצריך לטפל, אבל בסוף הם בסדר”  והם לא מבינים שהילד הזה הוא לא קצת מאחר, אלא הוא הרבה יותר מאחר. אז אני חושבת שהקבוצה השנייה מאוד מאוד תלויה בניסיון ההורי. אני חושבת שהדחיפות וההנעה לטיפול, באה מההורים והמשפחה.

א: אוקיי. תני לי למשל דוגמא של מיקרה שאת זוכרת מהתחום הזה, שפספסו.

ה: אני דווקא רוצה להתחיל במקרה שלא פספסו. אחד המקרים הראשונים שהיו לי זו הייתה עם משפחה מאוד אסרטיבית שנכנסו לחדר בגיל 4 חודשים. ילד מאוד מאוד פגוע. והם נכנסו לחדר ואמרו: “דוקטור את תיראי שהילד הזה ילך”! והמשפחה הזו היא התגייסה כולה, כולל המשפחה הרחבה, ומטפלת בילד הזה מפה ועד הודעה חדשה. ולא מזמן הילד הזה חגג בר-מצווה ואכן עשה מספר צעדים בהליכון השיקומי.

א: איזה יופי!

ה: אני רוצה להגיד שלמשפחה יש את התפקיד הכי מכריע בדרישה של הטיפולים. בהבנה של התהליכים. בהתגייסות. יכולת של המשפחה לגייס מעגל יותר רחב לצורך הטיפול הוא קריטי, הוא קריטי!

א: מתבקש ממה שאת אמרת עכשיו זה גם לא ללכת לקיצוניות השנייה. זאת אומרת, מספיק שהתינוק קצת לא עושה משהו כמו אח שלו, ואני ישר אהיה בהיסטריה ואפנה לעזרה?

ה: אז אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו מסתמכים על איזושהי אינטואיציה הורית. והיא לא תמיד עובדת כי לא תמיד יש אותה. ולכן אני חושבת שכשיש ספק אין ספק. אני לא מוכנה לקבל את המונח של “אימא היסטרית”. יש פה מונח שיפוטי מאוד.  יש אימא שדואגת, וכשיש משהו שהוא מדאיג, אז הולכים ומבררים אותו. אם הולכים ומבררים ואומרים שזה בסדר, והדאגה ממשיכה צריך ללכת להערכה מקצועית יותר גבוהה. זאת אומרת הרבה מאוד פעמים, הדאגה של ההורים היא משקפת שבאמת משהו לא בסדר. וההורים צריכים ללכת עם השאלות שלהם עד שהם מקבלים מענה שהוא בהחלט יכול להתאים להם. מה שהניסיון שלי מראה שכשיש להורים בעיה ואתה בא ואומר: “רגע, תקשיבו, זה לא באמת בעיה. תעשו 1,2,3…” 99% מההורים באמת מקבלים את זה מבעל מקצוע ומבינים. הייתה להם שאלה, הם קיבלו את התשובה. וגם לדבר הזה יש חשיבות. ולפתור ולהגיד: ” כן זה לא בעיה. מה שחשבת שבעיה זה לא בעיה”. אז אני חושבת שכשיש ספק אין ספק, ולא צריך להתלבט כל כך אם לפנות לבעל מקצוע. פשוט צריך לעשות את זה.

א: אז אנחנו רוצים פתרון, מגיעים אליך, מה בעצם הפתרון שאת מציעה?

ה: תיראי, עוד לפני הפתרון ,אני לא רוצה לאמר שהמקום הראשון לשאול זה דווקא הרופא. יש הרבה מקומות בדרך שהם יותר זמינים ויותר נגישים מהרופא עצמו. קודם כל יש את האינטרנט, יש את המשפחה הרחבה, יש את הסבתא, את הדודה, שהם כמובן לא בעלי מקצוע אבל מעט יותר מנוסים. יש גם את טיפת החלב, את הרופא ילדים הראשוני, את הפיזיותרפיסט, בדרך כשיש לילד בעיה או חשד לבעיה עוד לפני שהוא רואה מומחה נוירולוגי מתחילים בתהליך של פיזיותרפיה ורק במקרה שהילד לא משתפר, אז הוא מגיע לנוירולוג ילדים. זאת אומרת המערכת מבינה שלפעמים התערבות ראשונית נכונה לפעמים יכולה לפתור את הבעיה. וזה נכון בעיקר לגבי תינוקות. רוב הפעמים הפיזיותרפיסטים רואים אותם עוד לפנינו.

א: אז מה זה ההתערבות המהירה שאת מדברת עליה?

ה: אז ככה, יש לנו את האוכלוסייה בסיכון שהיא צריכה להראות על-יד פיזיותרפיסטים תוך חודשיים מהלידה. זאת אומרת שהיא צריכה התערבות מאוד מאוד מוקדמת. ובכלל כאשר יש בעיה מוטורית התהליך הנכון הוא לעשות הערכה אצל פיזיותרפיסטית. פיזיותרפיסטית הולכת ובודקת את הילד ולמעשה נותנת איזושהי הדרכה ראשונית ועושה הערכה ראשונית, כן או לא יש בעיה. מתחילים עם תוכנית ההתערבות ורואים אם הילד מתקדם כמו שצריך. אם הילד מתקדם כמו שצריך- יופי טופי. אם לא, הילד בדרך כלל מופנה לבירור נוירולוגי ואלו הילדים שמגיעים אלינו. זאת אומרת אני חושבת שהצעד הנכון הוא כשיש ספק,  אז להתחיל איזושהי הדרכה והערכה פיזיותרפית ואם עדיין נשארת בעיה, אז להגיע למומחה.

א: את אמרת קודם שיכול להיות פיספוסים, שהורים לא שמים לב. תני לנו כמה דוגמאות מדויקות יותר.

ה: אוקיי. לדוגמא, אחד המצבים שאני זוכרת זה הורה שמתגאה שהילד שלו מתחיל ללכת בגיל חודשיים. ילד שנושא משקל והולך בגיל חודשיים או בגיל מוקדם מידי, יש כאן בעיה. אוקיי? הבדלי צד. “הינה ידעתי מגיל 0 שהוא ימני” אם ילד יש לו הבדלי צד לפני גיל 3 זה בדרך כלל מצביע על איזשהי בעיה. עד גיל 3 לא אמורים להיות הבדלי צד.

א: מה זה הבדלי צד?

ה: הילד אמור להשתמש בשתי הידיים והרגליים באופן שווה. אם הוא מעדיף צד אחד זה אומר שיש בעיה. בדרך כלל בצד הזה של המוח. אז צריך לראות. עוד דוגמא זה ילד שמנסים להחזיק אותו במקלחת והוא פשוט מחליק לך מהידיים. תינוק שממש קשה לאחוז אותו. זה מעיד על היפוטוניה. יש דרגות שונת של היפונטוניה. יש ילד שרק לא כל כך מחזיק את הראש אבל יש ילד שממש כל הטונוס שלו לא מאפשר החזקה רגילה של תינוק.

א: אז לסיכום, מה ההמלצות שלך להורים שצופים בנו עכשיו?

ה: אז לילדים היותר קלים, כשיש ספק אין ספק. משהו מדאיג אתכם? תפנו לבעל מקצוע. להורים שיש להם ילד במצב הרבה יותר קשה, תכירו בקושי הרגשי שלכם ותבינו שאתם לא יכולים לעשות הכל לבד. קחו עזרה, תפעלו מהר, מוקדם ואינטנסיבי.

א: יופי. תודה רבה.

ה: בבקשה, בהצלחה.

א: תודה.

לאתר של ד”ר הילה בן פזי – לחצו כאן

לחזרה לעמוד הסרטונים