במסגרת אירוח פיזיותרפיסטים מקצועיים בבלוג שלנו, נמצא איתנו שוב אסף קלאף, פיזיותרפיסט מומחה ששם לעצמו יעדים של קידום ידע מבוסס מחקרית בנושא מערכת התנועה ( מערכת שריר-שלד) ולימוד חשיבה מחקרית וביקורתית בתחום.
לאחרונה הוא ועמיתיו ביצעו מחקר מרתק בעניין הכאב והוא נמצא איתנו כאן היום בכדי לנפץ כמה מיתוסים בתחום הזה, שיפתיעו אותכם בין אם אתם מקצוענים מהתחום ובין אם אתם סובלים בעצמכם מכאב כלשהו. מוכנים? תהנו. אסף, הבמה שלך.
מיתוסים על כאב ואנשים שלא מרגישים כאב
לפני שבועיים התפרסם מאמר של עמיתיי ושלי באחד מכתבי העת החשובים ביותר בחקר הכאב. המאמר הזה מסמן בעבורי נקודת מפנה רצינית במסע של כמעט 18 שנים של נבירה בספרות הרפואית על כאב. חקר הכאב זה אובססיה רבת שנים אצלי שהחלה כבר מימיי הסקטבורד העליזים שלי לפני 25 שנה. סקטבורד זה ספורט אקסטרים” ופציעות וחווית כאב זה חלק בלתי נפרד ממנו.
בכל שנות הקריאה המאסיבית שלי של ספרות מקצועית על כאב, הייתה בעיה אחת מאוד משמעותית שלא הסתדרה עם הרבה דברים ולמעשה ערערה לחלוטין את ההבנה שלי, ובכלל את מה שנראה כהבנה של כלל הרפואה והמדע על הנושא של כאב. הבעיה הייתה קבוצת מחלות נוירופתיות תורשתיות שבתרגום לעברית נקראת “חוסר רגישות מולדת לכאב” (Congenital Insensitivity to Pain) או בקיצור CIP .
לימדו אותי (ובכלל מלמדים רופאים) כי האנשים האלו “אינם חשים כלל בכאב” ובשל כך הם גם מתים בגילאים צעירים. קבוצת המחלות האלו הובילו גם תיאורטיקנים רבים של חקר הכאב למסקנה כי כאב זה בעצם אזעקה ששומרת עלינו מנזק ולכן מי שאין לו כאב הוא מת בגיל מוקדם. לפני 18 שנים זה היה נשמע לי הגיוני לחלוטין.
אז מה הבעייה?
הבעיה שלי עם קבוצת המחלות האלו התחדדה והעמיקה כאשר במהלך השנים האחרונות פורסמו הרבה מחקרים והרבה מידע אמפירי המראים כי כאב אין לו קשר לנזק! עובדה זו מעלה מספר שאלות מאוד קשות בנוכחות של אנשים “שלא מרגישים כאב” והטיעון כי כאב הוא “אזעקה”.
השאלות:
- אם אין קשר לנזק, אז איך כאב יכול להיות “אזעקה”? אם כך כאב זה אזעקה משמעותית ביותר.
- יש מספיק תופעות שמראות כי כאב זה ממש לא אזעקה. למשל, כאבי DOMS (כאבים שמופעים כמה ימים אחרי אימון קשה) איזו מן אזעקה זו שכאב מופיע לפעמים עד 3 ימים לאחר שהנזק קרה? וכאב פאנטום, מה ההיגיון האבולוציוני שלו? למה שאדם ימשיך לסבול אחרי שהנזק כבר מזמן עבר? כאב כרוני…מה ההיגיון שלו כאזעקה? איזה מן הגיון יש לכאב מתמשך שהנזק הראשוני (אם היה בכלל) עבר חלף לו לפני חודשים או אפילו שנים? לאור התופעות הללו שמערערות על הרעיון של “כאב כאזעקה”, נשאלת השאלה: למה אותם אנשים “חסרי כאב” עדיין מתים?
- עוד בעיה עקרונית היא העובדה שכאב הוא חוויה ומוגדר כך ומקובל על ידי כל מומחי חקר הכאב. כאב זה לא תחושה, אין לנו למעשה “מערכת כאב” בגוף. אין ולו תא עצב אחד בגוף או אפילו תא עצב אחד במוח שמוקדש “לתחושת כאב” . כיצד אדם יכול להיות “חסר רגישות” לחוויה? חוויה זה לא משהו פיזיקלי. חוויה היא תהליך פסיכולוגי לחלוטין.
>> כאב גב סאב-אקוטי – מה הוא? ולמה זה אמור לעניין אותך?
המחקר שלי
לפני שנה החלטתי שאני הולך לנסות להבין ולפצח את הבעיה הזו של CIP . הדבר הראשון ההגיוני שחשבתי שעליי לעשות הוא להתחקות אחרי מקורות הידע, לחזור אל האזכורים הראשונים של הבעיה בספרות הרפואית. למצוא את המקורות לא היה קל אך גם לא קשה במיוחד. הבעיה הוזכרה לראשונה במילון של רופא צרפתי בשם Leplat בשנת 1864. האזכור היה רק של נוירופתיה מלידה. תיאור המקרה הראשון של CIP הופיעה כמעט 100 שנה לאחר מכן ונכתב על ידי Dearborn בשנת 1932, שם הוא תיאר אדם אשר היה אומן קרקס ידוע בשם “כרית הנעצים האנושית”. אותו אדם היה מבצע מופעים בו היה מבקש מעד 50 אנשים לדקור אותו בנעצים ואפילו פעם אחת נצלב עם מסמרים ברגליו וידיו. לדבריו של Dearborn, אותו אדם זוכר כי מאז ומתמיד לא הרגיש כאב…על אף שמדי פעם היו לו כאבים רגילים ואיזה כאב ראש לאחר שנתקע לו פעם אחת גרזן בראש”….
מה? מה? מה?
הבנאדם לא מרגיש כאב, אבל הוא כן הרגיש כאב?
כבר באותו רגע הייתה לי אאוריקה, הבנתי כי גיליתי משהו עקרוני ביותר.
השלב הבא
השלב הבא היה ללכת לנסות למצוא עוד תיאורי מקרה של אנשים עם CIP . התקשיתי ביותר למצוא תיאורי מקרה של אנשים אלו שכן קבוצת המחלות האלו היא סופר נדירה – מקרה אחד למיליון אנשים. כן הצלחתי למצוא ספר של רובין מלזק ופטריק וול שהם פחות או יותר הטיטאנים והאבות של חקר הכאב, ובאותו ספר היה עוד תיאור של אישה עם CIP אישה זו “שבכל חייה לא חשה כאב עד החודש האחרון של חייה שבו חשה בכאב בירך עקב זיהום שלבסוף הוביל למותה”…מה? מה? מה? אז רגע, האנשים האלו כן מרגישים כאב או לא מרגישים כאב? שוב פעם, אאוריקה ורגע של תובנה כי אכן יש כאן בעיה מאוד משמעותית ופתרון אפשרי כבר נראה לי קרוב יותר מתמיד.
הפתרון
אחד הרמזים הראשונים בפתרון הבעיה היא העובדה כי באותם אנשים ,למעשה, התחושה שמורה. כלומר הם מרגישים כרגיל כמו כל אחד האדם. הדבר המשותף היחידי לכל קבוצת המחלות האלו היא חסר בעצבים בעלי סף גירוי גבוהה מאוד שלמעשה נדלקים לרוב כאשר נזק ברקמה קרה. בתחילה נוירוביולוגים קראו לעצבים אלו “עצבי כאב”. במהלך השנים הבינו כי הם ממש לא אחראים לכאב שכן הם נצפו מופעלים פעמים רבות ללא שום חווית כאב. לכן, קבוצת המחלה הזו קיבלה את השם “חוסר רגישות מולדת לכאב” באמצע שנות ה-70. בתחילת שנות השמונים היחס אל אותם “עצבי כאב” בספרות השתנה. בספרות הסופר מקצועית של כאב עברו לקרוא להם – נוסיספטורים. לצערנו נוירוביולוגיים וגם רופאים מחוץ לתחום חקר הכאב המשיכו להשתמש במונח “עצבי כאב” שמעבירים “סיגנלים של כאב”, והשם והמונח התקבע על אף היותו לא נכון.
המאמר שלנו
במאמר אנחנו טוענים כי התווית הזו “חוסר רגישות לכאב” למעשה היא תווית לא נכונה שמבלבלת בין כאב לנוסיספציה. לאור זה גם טענו טיעון נגד “כאב כאזעקה”. כאב הוא למעשה לא אזעקה!!! נוסיספציה היא האזעקה של הגוף. באותם חולים של CIP אין להם נוסיספטורים ורפלקסים של עמוד השידרה ולכן הם מתים. לפי העדויות המעטות שיש בספרות נראה כי אותם אנשים כן חווים כאב. העניין הוא שההתייחסות של רפואה היא לכאב כנגזרת של חישה חיצונית בלבד. כלומר כאב קורה רק כתוצאה מאנרגיה חיצונית. כמובן שיש מספיק מצבים שיש כאב בלי שום נזק מאנרגיה חיצונית. אבל, כשאומרים לאדם שמעולם לא חווה כאב כתוצאה מאנרגיה חיצונית ואומרים לו שזה בעצם כאב, אנחנו מחנכים את אותו אדם שרק אנרגיה חיצונית גורמת לכאב. ואז, כל חוויה גופנית אחרת שמתעוררת אצל אותו אדם לא מתפרשת אצלו ככאב
ולסיכום
מיתוסים הם חלק מהותי מהחיים שלנו וההוויה שלנו כבני אנוש. החברה האנושית לא יכולה בלי הסיפורים ההרואיים האלו שנותנים לנו לעיתים תקווה ומשרים בנו ביטחון. כנגד המיתוסים האלו היוונים תמיד ציינו את הלוגוס (תבונה) ככלי מאזן. גם כאן נראה שהסבל האנושי הוביל ליצירת מיתוס על אנשים שזכו לא “ליהנות” מהסבל האנושי והעונשים שהטילו עלינו האלים. הרי האטימולוגיה של המילה כאב באנגלית Pain מקורה במילה היוונית Poena שמשמעותה – “עונש”. אולי המיתוס הזה באיזשהו מקום נובע מהמקום של: “אם לאנשים מסויימים אין כאב, אז אולי גם יגלו איזו תרופה לכאב”. לצערנו, נראה בהחלט שגם אותם אנשים עם CIP נענשו על ידי האלים עם החוויה האוניברסלית שהיא כאב, רק כנראה הם סובלים בצורה אחרת ממה שאנחנו היינו מצפים מהם. נראה גם שאף אחד לא טרח מעולם לשמוע באמת מה הם חווים. הרפואה הפטרנליסטית פשוט החליטה בשבילם שהם “לא מרגישים כאב”.
עד הפעם הבאה
Be your own guru
Be your own expert
אסף קלאף
פיזיותרפיסט “פיזיוקליק”
